אבא ואמא אני פשוט לא מתחבר!
תורת האבולוציה ותורת משה הילכו שניהם יחדיו? אילו שאלות מהעבר.
פעם, המדע הווה איום על המסורת היהודית.
היה צורך להשחיז את החשיבה כדי לענות לצעירים שנשבו בקסם ה"נאורות".
משהוכרע הקרב, ונמצאה הדרך לשילוב, הונחו החרבות ונוצרו חיבורים מרתקים.
בעת הזאת עלה אתגר חדש שמעמיד את עולם החינוך שלנו בפני אתגר לא פשוט. לעיתים אנו המבוגרים והמחנכים מרגישים אפילו תחושה מסוימת של חוסר אונים.
קיום התורה והמצוות אינו עוד שאלה של אמת ושקר. קיום תורה ומצוות הוא נושא אישי וקיומי.
מחנך ששואל את תלמידו שאינו רוצה להתפלל, מדוע אינך מתפלל? יקבל בדור שלנו תשובה לאקונית:
"הרב אני פשוט לא מתחבר לתפילה" או "אני לא מרגיש שהתפילה מדברת אלי".
כיצד מתמודדים עם טענות רגשיות כאלו?
מה לעשות, אם תלמידך או בנך אומר שהוא אינו מתחבר ואתה דווקא כן מתחבר לתפילה. האמונה וקיום המצוות מוכנסים לטענת הבנים לסוג של מבחן טעמים. בדיוק כמו שבודקים גבינות. במילים פשוטות, אומר לך הנער: אני מוכן "לאכול" את התורה ולקיים את מצוותיה בתנאי שהיא טעימה לי, ומדברת אלי.
הקרקע נשמטת מתחת לרגלי המחנך או ההורה שעומד נבוך. התלמיד מבקש להיות מחובר ואנחנו המבוגרים יכולים רק להסביר, להוכיח ולהראות.
אולם להתחבר? זהו נושא אינטימי וכל כך אינדיבידואלי.
מה עושים?
אפשרות 1: לנסות לשנות את הטרמינולוגיה. "ידידי הצעיר" יאמר המחנך. עליך לשנות את מושג ההתחברות שלך, ולהחליפו במושג של מחויבות. בירור אחד בלבד, עליך לעשות: אתה מאמין או לא מאמין? אם אתה מאמין אתה מחויב בכל המכלל. כל זאת כמובן מתוך הנחה כי את האמונה ניתן להוכיח. נסביר לנער שחיי האמונה הם כמו בצבא. לא שואלים אותך כל יום אם אתה אוהב לרוץ ולזחול. ישאלו אותך פעם אחת האם אתה רוצה להתנדב ליחידה מובחרת ותו לא. אם תענה בחיוב תקבל הרבה משימות קשות מתוך אותה מחויבות ראשונית.
ספק רב, אם גישה זו אכן תשכנע. ספק רב אם ניתן לשנות את השקפת העולם הבוחנת את הכל דרך המשקפיים של "מתאים לי" או "לא מתאים לי".
אפשרות 2: בעולם בו דורש הנער התחברות יש צורך ליצור רגעי שיא – לא שגרתיים שמבטיחים התחברות. מסע סליחות קסום באמצע הלילה מלא בעוצמה כפי שאנו נוהגים לעשות, לא יכול להשאיר את הנער אדיש. גם טיש מרומם משאיר רושם חזק. באירועים אילו יתחבר הנער ומשם הוא ישאב כוחות גם לחיי השגרה. לשם כך, יש צורך ביצירת תשתית של רגעי שיא מרוממים ומחברים. ה"טרנד" של ראש השנה באומן (שהשנה ספק אם יהיה) יש בו כמיהה להתחברות ולשיאים רוחניים.
ויינשטוק מחבר הספר "אומן", בוחן את תופעת הנהירה של עשרות אלפים לאומן בראש השנה.
מה מושך עשרות אלפים מכל הסוגים להגיע לשם. הוא מביא ראיון עם בחור צעיר שהיה שם המתאר את תחושותיו. הדברים מדברים בעד עצמם:
"הייתה איזושהי תפילה בציון וזה היה אחד האירועים המכוננים. מפגש עם כזו חיוניות ושמחה שאף פעם לא ראיתי! שבאמת נתנה מבחינתי איזה מזור לחסך לא מודע, לתפילה כזאת, מלאה בשמחה! בהתלהבות! בקרבה לקב"ה! [...] החידוש היה קרבה לקב"ה. חיוניות, אני חי! אני עכשיו מדבר עם השם! אני שמח בתפילה שלי! וזה דברים שלא ממש חוויתי קודם משום בחינה. ואני ממש הבוגר הקלאסי של הציונות הדתית הלאומית." (שם, עמ' 174)
אין ספק שחוויות מרגשות מגבירות את החיבור. כך עושה משה רבינו ביומו האחרון לפני שמסתלק. הוא מכניס את כל העם לחוויה מיוחדת ומרוממת של ברית. מעמד המשחזר את המעמד ההוא מלא ההוד של מעמד הר סיני: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה'.... לעברך בברית ה'..." ועל כך אומר הרמב"ן: "ויתכן שכרת עוד עמם ברית כברית הראשונה אשר כרת אתם בהר סיני......"
_600x68.jpeg)
.png)
פלטפורמת שיווק