לפעמים נדרשות שנים, מלחמות, מגפה וכמובן ניסיון כדי לחזור ולהיזקק לרעיון שנוסח באופן ברור כבר בשנת 2003 בהמלצות "ועדת דברת".
הוועדה שמונתה על ידי ממשלת ישראל שמה לה למטרה "לבצע בחינה מקיפה של מערכת החינוך במדינת ישראל ולהמליץ על תוכנית שינוי כוללת – פדגוגית, מבנית וארגונית – וכן על התוויית דרך ליישומה".
לדעתי, אחת ההמלצות הרלוונטיות והראויות לחשיבה מחודשת בימים אלו צריכה להיות -
הפיכת מערכת החינוך לבעלת שלוש רמות ניהול:
1 - משרד החינוך - שיישא באחריות הכוללת למערכת החינוך, שיהפוך לגוף המתווה מדיניות, מתקצב, קובע סטנדרטים רגולטיבי ומפקח על ביצועם.
2 - מינהלי חינוך אזוריים - שיקבלו סמכויות ואחריות כוללת על מערכת החינוך באזורם, בהדגשה לסמכויות ואחריות לדרג המקצועי ולא הפוליטי.
3 - מוסדות החינוך עצמם - שיהיו בעלי שליטה מרבית על פעולתם החינוכית.
כמי שהיה שותף פעיל מאד בעבודת הועדה ביקרתי את הסעיף העוסק במחא״ות (מינהלי חינוך אזוריים), סברתי אז ואני עדיין מודע לאותם היתרונות אך גם לסכנות במתווה שהוצע.
חשבתי אז ואני עדיין סבור שעלולים להיווצר פערים בין בתי ספר חזקים לבתי ספר חלשים, המתקשים להתנהל, שכן ההעברה התקציבית הייתה אמורה להיעשות ישירות לבתי הספר.
פערים בין מוסדות חינוך ברשויות חזקות לרשויות חלשות (וכאן צריכה רגולציה להיכנס להשפיע וגם יתכן ולהיות "שחקן" משמעותי).
ובעיקר, החשש הגדול שההשפעה והשיקולים הפוליטיים ברשות המקומית (ואנו חיים בסביבה פוליטית) עלולים לשבש את השיקולים החינוכיים והמקצועיים.
כאמור, חלפו מאז 17 שנים, ומים רבים זרמו אפילו לכנרת.
החוק שעבר ביוזמתנו והיה עוד בחיתוליו, המחייב למנות איש מקצוע בעל השכלה חינוכית כמנהל החינוך ברשות, הוכיח את עצמו והביא כוחות מקצועיים מהשורה הראשונה לרשויות ולמועצות. ראשי רשויות הפנימו ומכבדים יותר ויותר את ההבדל שבין סמכותם הציבורית לבין סמכותנו
המקצועית בהתנהלות של מערכת החינוך הרשותית, וטוב שכך!!!
חזרנו ואני מרשה לעצמי להוסיף שלמדנו את ההבדל שבין מחויבות ראש רשות לחינוך לבין תרגומה המקצועי של מחויבות זו לפעילות חינוכית, מקצועית וערכית.
כל זה בזכות תהליכי ההתמקצעות של מנהלי רשויות החינוך המקומיות/אזוריות, בזכות הלכידות החברית ובעיקר בזכות העובדה שזכינו להערכה רבה בימים כתיקונם וביתר שאת בימים של משבר.
בחודשים האחרונים היינו עדים לניסיונות כושלים, חוזרים ונשנים, לנהל את המערכת "מלמעלה, "להנחית" על המנהלות והמנהלים, המורות, המורים והגננות וגם עלינו, הוראות ביצוע לא רלוונטיות, חלולות, שהיו לפעמים על גבול ההזויות ובלתי ניתנות לביצוע.
ניסינו להידבר עם משרד החינוך כדי לחבור למאמץ המשותף, הצלחנו עם רוב הגורמים אבל רוח המפקד לא אפשרה למצות את כל האפשרויות.
עד... שנטלנו את המושכות... - העמדנו לרשות המנהלים את הניסיון, את יכולת הביצוע והמשאבים ובעיקר העברנו את המסר שאנחנו סומכים עליהם ועל שיקול הדעת שלהם ואנחנו נמצאים שם כדי לגבות וכדי לעזור.
וזה עבד!
כי אנחנו יודעים לעבוד! ובעיקר כי אנחנו נמצאים שם, עם הגננות, עם הסייעות, עם נהגי ההסעות, עם ילדי החינוך המיוחד והמסגרות המטפחות, עם תנועות הנוער והחוגים, עם ההורים, המורים והמנהלים,
עם כולם,
כל יום,
כל היום.
ידוע שמדינת ישראל רגילה לעבור מקיצוניות אחת לשנייה כמו מטוטלת (ברפורמות קודמות גם בהתנהלות גסה). על כן אני ממליץ ללמוד משגיאות העבר ומציע:
• חשיבה מדוקדקת של העברת אחריות במס' נושאים אלינו לרשויות המקומיות, תוך חשיבה בכל צעד וצעד. להעביר את הסמכויות כך שלא תהיה התערבות של הדרגים הפוליטיים בהחלטות המקצועיות.
• לקחת בחשבון את כלל השותפים ב"מגרש" מערכת החינוך ובהם גם ההורים, ארגוני המורים ועוד...
• לעשות זאת במתינות ובמקצועיות, בחשיבה מערכתית, ביצירת קריטריונים ברורים, בהסכמות...
• לשקול ולהתחיל קודם כפיילוט במספר רשויות.
• להבטיח שלא יווצרו פערים נוספים על אלו הקיימים.
הפעם ניקח את המשבר ונהפוך אותו להזדמנות על מנת לשפר את ההתנהלות של מערכת החינוך. כי בנפשנו הדבר.
.jpg)
.JPG)
.jpg)
.jpg)
.JPG)
.JPG)
.jpg)
דיוור אלקטרוני