במסגרת מו"מ לגבי ציבור עובדי ההוראה, מנכ"ל משרד האוצר אמר "האפשרות לקבלת שכר מלא עבור עבודה מהבית-לא על השולחן."

אותי זה מרגיז - הנימה הנחרצת וההחלטית של מי שקובע גורלות בהינף יד וחמור מזה, אינו רואה לנגד עיניו את המורים כשותפים למאמץ ולהתמודדות עם האסון המתרחש לנגד עינינו!

חוסנה של חברה בשעת משבר תלוי בגורמים רבים שהעיקרי שבהם, אני מעז לומר לפני הביטחון ואולי אפילו לפני הבריאות - הוא החוסן החברתי.

קהילת עובדי ההוראה, מנהלי מוסדות החינוך ומנהלי החינוך ברשויות הם עמוד השדרה של החוסן החברתי. 

הם אלו המבטיחים את עתידה הראוי של המדינה, הם אלו הדואגים בימים אלו למורל של הילדים ותורמים בכך למורל של ההורים, הם אלו המלמדים את הילדים מהי מסירות מעבר לחובה, הם אלו המואשמים לעתים תכופות בהוראה שגרתית, לא חדשנית או חסרי יוזמה ומנהיגות.

וראה זה פלא, הם הראשונים שמצאו את הדרך לתקשר ביום יום עם תלמידיהם, הם הראשונים שפיצחו את האמצעים הדיגיטליים המסורבלים שהמדינה התקשתה להעמיד לרשותם והתייצבו ללמד, להדריך ולהנחיל, הם אלו שהכינו מאות סרטוני למידה לטובת הילדים הממשיכים להיות תלמידיהם גם כשבית הספר והכיתה נעולים, מכינים בשבילם עשרות הצעות ללמידה אחרת, חומרים מרתקים, שולפים ממוחם הקודח עוד ועוד הצעות כדי להמתיק את הסגר שנכפה עליהם תוך כדי דאגתם לשלום המשפחה שלהם ולחובותיהם כהורים.

"זה לא נעים לראות גן סגור" נכון, וגם לא בית ספר.

אבל הקשר של המורה עם התלמיד אינו סגור! אדרבא, הוא נפתח בערוצים אחרים. 

שמעתי את שאגות השמחה של תלמיד כיתה ג' כשהמורה התקשרה לשאול לשלומו "אימא, זאת שרית. המורה בטלפון ..." 

למידה היא תמיד מקרוב!

והיום על אחת כמה וכמה - ממישהו משמעותי לילד, גם כשהיא נעשית באמצעים טכנולוגיים "מרוחקים". 

"... זו הזדמנות, מכל מקום, לומר לך מה היית, ועודך בשבילי, ולהבטיח לך שמאמציך, עבודתך, והנדיבות שהשקעת בה, עודם חיים בלבו של אחד מתלמידיך הקטנים, שלמרות שנותיו לא חדל להיות תלמידך המכיר לך טובה, אני מחבק אותך בכל   כוחי."

מתוך ספר האדם הראשון מאת אלבר קאמי.