​​הרב, אני לא מתחבר....

תורת האבולוציה ותורת משה הילכו שניהם יחדיו? אילו שאלות מהעבר.

פעם, המדע הווה איום על המסורת היהודית.

היה צורך להשחיז את החשיבה כדי לענות לצעירים שנשבו בקסם  ה"נאורות".

משהוכרע הקרב, ונמצאה הדרך לשילוב, הונחו החרבות ונוצרו חיבורים מרתקים. 

בעת הזאת עלה אתגר חדש שמעמיד את עולם החינוך שלנו בפני אתגר לא פשוט. לעיתים אנו המבוגרים והמחנכים  מרגישים אפילו תחושה מסוימת של חוסר אונים.

קיום התורה והמצוות אינו עוד שאלה של אמת ושקר. קיום תורה ומצוות הוא נושא אישי וקיומי.

מחנך ששואל את  תלמידו שאינו רוצה להתפלל, מדוע אינך מתפלל? יקבל בדור שלנו תשובה לאקונית:
" הרב אני פשוט לא מתחבר לתפילה". או "אני לא מרגיש שהתפילה מדברת אלי".
 כיצד מתמודדים עם טענות רגשיות כאלו?

מה לעשות, תלמידך או בנך לא מתחבר ואתה דווקא כן מתחבר לתפילה. האמונה וקיום המצוות מוכנסים לטענת הבנים לסוג של מבחן טעמים. בדיוק כמו שבודקים גבינות. במילים פשוטות, אומר לך  הנער: אני מוכן "לאכול" את התורה ולקיים את מצוותיה בתנאי שהיא טעימה לי, ומדברת אלי. 

הקרקע נשמטת מתחת לרגלי המחנך שעומד נבוך. התלמיד מבקש להיות מחובר ואנחנו המבוגרים יכולים רק להסביר, להוכיח ולהראות. אולם להתחבר? זהו נושא אינטימי, כל כך אינדיבידואלי.

בפעם שעברה הצגנו שני כיוונים שונים:

 לחזור ולדבר על מחויבות או ליצור רגעי שיא של חוויה כדי לחזק את ההתחברות.

הפעם נציע כיוון שלישי:

אחריות ושותפות-  אומנם, קשה בעולם של התחברות לדבר על מחויבות. אולם, ניתן לדבר על אחריות ושותפות שנובעות מתוך הערכה וכבוד. גם כאשר הנער טוען כי איינו מתחבר הייתי רוצה שיקיים מצוות ויישאר בפנים, מתוך אחריות לעמו, למשפחתו למורשתו. אפשר לבקש זאת מהנער, אם יש הערכה וכבוד. האחריות יוצרת מחויבות שעם הזמן יכולה להיהפך גם להתחברות. במושגים של הצבא. אינך חייב להתחבר לאימון בשטח מדברי חם ולוהט ולאהוב אותו. עם ישראל מבקש ממך להתחבר לאחריות שיש לך כחייל בצה"ל. האחריות מתוך הערכה למדינה יכולה להביא את החייל לפעול גם אם אינו מחובר ואוהב את האימון.  אתה הבחור בין השמונה עשרה אחראי לגורלה של מהמדינה ושותף בתקומתה. מכוח האחריות והשותפות אתה נדרש לעשות מעשים שאינם בהכרח נוחים לך.

כך גם בעולם הרוח לצד החוויות המחברות יש ליצור שפה של אחריות הדדית ושותפות לדרך. אחריות קבוצתית, אחריות לאומית למסורת ולמשפחה. אחריות שיכולה לעמוד גם בעתות בהם ההתחברות אינה דומיננטית. לשם כך הצעירים זקוקים למבוגרים משמעותיים שהם יכולים להעריך אותם ולהתחבר לחזון. מתוך אותו רגש של הערכה ניתן לדרוש שותפות בנשיאה באחריות. בסופו של תהליך גם אם התהליך לוקח שנים, מתוך האחריות והשותפות מגיעים לקומה נוספת של התחייבות ולבסוף גם התחברות.

בשירת האזינו שקראנו השבת מסופר מראש את קורות עמינו ואת ייעודו. כך השירה הופכת את עם ישראל לשותפים במהלך האלוקי. לשותפים בדרך להגשמת החזון הגדול. שירת האזינו מרימה את עם ישראל להיות אחראי לגורלו ולגורל העולם. חג הסוכות פורץ את גבולות עם ישראל ומטיל אחריות לכלל האומה והאנושות. הדברים באים לידי ביטוי בפרי החג ובמצוות ניסוח המים ובשמחת בית השואבה לה היות שותפים כולם.

בדורינו נראה שמלבד שתי הדרכים הראשונות הנערים זקוקים להיות שותפים בחזון. צריך להעביר להם את האחריות. כך ביחד נוכל להתרומם בשילוב ידיים וגם אם ניפול יהיה מי שיקשיב, יאזין למבוגרים......