| ואיך נולד הספר הראשון?
"אני לא זוכרת בדיוק איך הדברים התגלגלו, לזיכרוני בשלב ראשון שלחנו את השירים לספריית פועלים. זה היה מבחינתי גישוש, מעין רצון לדעת האם ראוי להוציא אותם לאור? עורך ההוצאה הזמין אותנו לפגישת הכרוּת. נסעתי עם יגאל לתל אביב נרגשת מההזדמנות הבלתי צפויה. בפגישה נאמר לנו שהשירים מצאו חן בעיניהם והם יוציאו את הספר לאור, אבל עלינו לשלם. כשהעורך נקב בסכום נדהמנו. זה היה סכום אסטרונומי אז בשביל זוג קיבוצניקים, גדול בהרבה מסכום התקציב השנתי שקיבלנו. יגאל קם, אמר, "תודה רבה!" – ויצא. נדהמתי מתגובתו ושאלתי: 'יגאל, אבל מה יהיה עם הספר?' והוא ענה לי משפט שאני זוכרת עד היום: 'אל תדאגי, אם בספריית פועלים רוצים את השירים ירצו אותם גם בהוצאות אחרות.'
באותם ימים היה יגאל עורך מדור ספרי ארץ ישראל בהוצאת הקבוץ המאוחד, והוא העביר את מחברת השירים לעורך ספרי הילדים אביטל דפנה. עבר זמן עד שהתקבלה החלטה ועד שהספר, לו קראתי 'רגע שקשה לשכוח', ראה אור. אחרי פרק זמן פנו אלי וביקשו שאצטרף למערכת כלקטורית של ספרי ילדים ונוער, תפקיד ששילבתי בהתנדבות בעבודתי ביגור. אחרי זמן נוסף הציעו לי להיות עורכת. התרגשתי מאוד להצטרף לחבורה המיוחדת שהיוותה בשנים ההן את עורכי הספרים בהוצאת הקיבוץ המאוחד. הייתי מלאת יראה מפני היקף הידע שלהם וזכיתי ללמוד מהם הרבה מאוד."
| ואחר כך המשכת לכתוב?
"לפני שספר השירים ראה אור, אבא שלי עבר שבץ מוחי והפך באחת מאדם פעיל וסקרן, חקלאי, אדם שכל מה שקרה בארץ ובעולם עניין אותו, לאיש שמתקשה לדבר ויושב בכיסא גלגלים. באותו זמן ניהלתי את בית הספר המקומי ביגור. בתי החברים היו קטנים וצפופים ולא הייתה לי אפשרות לכתוב בבית. אבל הצורך לעבד את החוויה הקשה היה גדול מאוד. לכן הלכתי בלילות למשרד וכתבתי שם. העברתי את הרגשות שחשתי לילד שקראתי לו יאיר, ילד המחובר בכל נימי נפשו לסבו ומתקשה להתמודד עם האדם שחוזר מבית החולים - שונה מהסבא שאהב והעריץ. קראתי לספר 'חצבים על נייר', שם שנבע מההבטחה שלא מומשה שנתן הסבא ליאיר לפני שחלה. דמותו של הסבא בנויה על דמותו של אבי, אבל אבא שלי שחיכה מאוד לספר השירים, כבר לא יכול היה להתרגש כשהספר הגיע והנחתי אותו בידו. בעקבות 'חצבים על נייר' נפתח בי משהו שהיה נעול בתוכי ומאז אני כותבת."
| איזה ספרים כתבת בהמשך?
"אזכיר רק שנים שלושה-ספרים שכתבתי בעקבות 'חצבים על נייר'. האחד 'בקבוק הבושם של אמא' המספר על שיר, ילדה המתמודדת בדרך יצירתית עם מצב לא פשוט כשאמהּ האהובה חולה במחלה סופנית והספר 'ועלי לא אכפת לך' המספר על נוח שמרגיש שאמו לא אוהבת אותו. שני הספרים היו בזמנו פורצי דרך מבחינת הטיפול בנושאים בספרות הילדים בארץ, ולמרות הנושאים הקשים התקבלו באהבה רבה וזכו למהדורות רבות."
| למה את כותבת ספרים עם בעיות כל כך קשות?
"כשהבנות שלי שאלו, 'למה את כותבת ספרים קשים?' כתבתי להן במיוחד את הספר 'הפיה ליפתן צימוקים'. זה סיפור בנוסח מעשייה שמתרחש בבית ספר לפיות ולילדי קוסמים. למרות הקשיים שלפתן עוברת בו היא זוכה בסוף להיות גיבורת בית הספר וחוזרת לכר היער, שלה כפיה מגנה ושומרת. בהקדשה לספר כתבתי: 'לבנותיי, סיפור עם סוף טוב' - והוא מוקדש לכל הקוראים שאוהבים סוף טוב."
| מה ההשראה שלך?
"השראה מגיעה ממקומות שונים: מנופי ילדותי בדפנה, מספרים שקראתי, משנות עבודתי עם ילדים, מאירועים או מפגשים עם אנשים שונים, לעתים ממשפט שמישהו אמר ונחקק בזיכרוני, או מהתבוננות בנכדיי שהמפגש איתם אפשר לי לחוות ילדות בפעם השלישית.
אני מודעת לכך שחלק מספריי מורכבים. גם כשאני כותבת לילדים סיפור מחורז או דמיוני, יהיה בו לא פעם רובד נוסף שבגללו כתבתי את הסיפור. אני יכולה לכתוב סיפור דמיוני המרמז למציאות, או סיפור ריאליסטי המשתמש בדמיון כדרך לחזק את העלילה ולקירוב הסיפור לילד. אבל אם אין לי משהו שאיתו אני רוצה להתמודד, לא אכתוב. אביא דוגמה מספרי האחרון לילדים 'הצדף של מלכת הים'. שתי בנות דודות, חברות, הגרות זו בארץ וזו בארצות הברית עצובות כשהן צריכות להיפרד אחרי חופשת קיץ מהנה בישראל. הצדף של מלכת הים הוא שישמור על הקשר איתן. הסיפור עוסק באהבה, בקשר, בגעגועים ובדרך בה מנסות הילדות לגשר על הפרידה."
| יש לך ספר אהוב במיוחד?
מאחר והכתיבה בשבילי היא גם דרך להבין תהליכים ובעיות, כתב יד חדש עליו אני עובדת ועדיין לא סיימתי את כתיבתו, הוא זה שמעסיק אותי.
| עכשיו את כותבת?
בשנת הקורונה התקשיתי להתרכז וכתבתי מעט. יש לי כתבי יד שאני מחכה לתשובות סופיות עליהם.
| את כותבת רק לילדים ונוער?
בעיקר לגילאים אלה, אבל יש גם יוצאים מהכלל. ספרי 'כאן היה הבית' פונה למבוגרים. זהו ספר אישי על ילדותי/ ילדותינו בקיבוץ, והוא מתייחס להיבטים השונים של החיים אז. לערכים שהקנו לנו כמו חברוּת, יחס לעבודה, שיוויון ואי שיוויון, כוחה של חברת הילדים, צמיחת 'האני' בחינוך משותף, השואה שהייתה תמיד נוכחת-לא-נוכחת וכל מה שסבב אותנו. הדחף לכתוב את הספר היה הרצון להביא קול אחר מול הביקורת הקשה שעלתה מספרים וסרטים שנעשו בעשורים האחרונים על החינוך הקיבוצי, ביקורת שלא מצאתי בה את מה שאני חוויתי."
| איך הספר התקבל?
"יפה מאוד. הוצפתי בטלפונים ומיילים רבים. אנשים (ולא רק בוגרי קיבוץ) כתבו לי עד כמה הספר ביטא את חוויותיהם, ועד כמה הוא מתאר באמינות את התקופה ההיא.
אחרי שהספר יצא לאור הפכנו אותו למופע. אני מספרת קטעים מהסיפור וענת עוגן ואלכס רייצס מ'פינה בעמק' שרים שירים מאותם ימים. מפני שהמנגינות והמילים היו חלק משמעותי בחינוך ובהווי שלנו, שילובם בסיפור הוא טבעי. מי שרוצה להזמין את המופע, יכול לפנות אלינו."
שיר פרסאי ברניב | דוברת המועצה