תהפוכות מזג האוויר של ה"אביב המשוגע" מבטאים בעיני את הלכי הרוח של תקופת הזמן הנוכחית בין פסח ליום העצמאות, תקופה שבה אנו כחברה עוברים משמחה לעצב ומעצב לשמחה. התקופה מתחילה בזיכרון הקולקטיבי של לידת העם וביציאת מצרים; עוברת דרך זכרון השואה הבלתי-נתפסת בהיסטוריה האנושית; ממשיכה ליום הזכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה; ומסתיימת בלידתה של מדינה ביום העצמאות למדינת ישראל. זהו מסע ארוך המשתרע לא רק על פני יבשות ומדינות אלא גם על פני שנים. זהו מסע של זמן ומקום.
ובתוך מסע זה העם היהודי והחברה הישראלית נדרשים לבחון את זהותם, לספר מחדש את הסיפור מנקודת מבט רלבנטית. כי הסיפור הוא זה שעובר הלאה, הוא זה שדרכו אנו בוחרים להדגיש ערכים. אין פלא איפוא שהמיזם "זיכרון בסלון" תפס בשנים האחרונות מקום נרחב בחברה הישראלית. המפגשים האינטימיים הללו מאפשרים לנפגשים לשמוע סיפורים אישיים של אחרים ולהזין את הסיפור של עצמם.
אוליבר סאקס כתב בספר "האיש שחשב שאשתו היא כובע" על הסיפור האישי, ואני מציעה לקרוא אותו בהקשר של חברה ועם:
"כשאנחנו רוצים להכיר אדם, אנחנו שואלים 'מה הסיפור שלו – הסיפור האמיתי הכי פנימי שלו?' - כי כל אחד מאתנו הוא ביוגרפיה, סיפור. כל אחד מאיתנו הינו עלילה ייחודית, הנבנית בלי הרף, באורח לא מודע, על ידינו, באמצעות הדיבור שלנו... כדי שנהיה אנו עצמנו, חייבת העצמיות שלנו להיות בידינו. עלינו להיות בעליו של סיפור החיים שלנו, ואם צריך להחזיר אותנו לבעלותנו. אנו חייבים לזכור את עצמנו. לזכור את הדרמה הפנימית, את העלילה של עצמנו. אדם זקוק לעלילה כזו, עלילה פנימית רצופה, על מנת לשמר את זהותו, את עצמיותו"
הסיפור שאנו בוחרים לספר לעצמנו בשנת 70 למדינה, צריך להשתנות. אנו צריכים שהסיפור יהיה רלבנטי. אנו צריכים לספר את הסיפור מחדש: סיפור שבו ישראל אינה מדינה קטנה וחלשה כי אם מדינה חזקה אשר יש ביכולתה לדאוג לעצמה בכל תחום. הסיפור שלנו כבר לא יכול להיות "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו"ח, כי אם לספר לעצמנו על עצמאות ויכולת להוביל ולשנות. זכרון העבר מחייב אותנו להסתכל פנימה ולא להיות עיוורים לעוולות הנעשות בתוך החברה הישראלית ומחוצה לה.
אילנה עב"ו-גולן |