דברי פרידה - דבורה עברון

 

חודש אלול. שנה אחת מתכנסת לסיומה, מפנה מקום לזו החדשה שתגיע. סיום נושק להתחלה, המוכר דוחף אל עבר הלא-נודע, חברותייך שהלכת איתן דרך ארוכה ומשמעותית פונות לכיוון אחד ואת שמה פעמייך לכיוון אחר. בימים אלה אני מסיימת אחת-עשרה שנים במדרשה באורנים. שנים מופלאות בהן הנחיתי וניהלתי את "ניגון נשים", שנים בהן ליוויתי והדרכתי את "מכינת רבין" ו"החלוץ", שנים בהן למדתי והוסמכתי ב"רבנות הישראלית", שנים בהן מצאתי שותפים ושותפות ב"פנים" ובארגוני היהדות הישראלית השונים, פגשתי נשים וגברים בארץ ובעולם שותפים לדרך ומקור להשראה. תפקידי הבא כמנהלת המכון למנהיגות הלכתית ע"ש סוזי ברדפילד, המשתייך לרשת מוסדות אור תורה סטון ופועל במדרשת לינדנבאום בירושלים, יושפע ללא ספק מהניסיון שצברתי והתורה שלמדתי במדרשה באורנים.

 

התלמוד הבבלי במסכת ברכות עוסק, בין השאר, במצב התודעתי והרגשי שבו ראוי שאדם יעמוד להתפלל. מעניין שכחלק מהדיון בתפילה אנחנו מוצאים השוואה בין תפילה לפרידה: "תנו רבנן: אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך שמחה של מצוה. וכן לא יפטר אדם מחברו לא מתוך שיחה, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים - אלא מתוך דבר הלכה"(ברכות, לא, א).

חז"ל מלמדים שכשם שאין עומדים להתפלל מתוך שחוק, שיחה, קלות ראש ודברים בטלים, כך גם לא נפרדים (אדם אינו נפטר מחברו) מתוך שחוק, שיחה, קלות ראש ודברים בטלים. ההשוואה הזו בין תפילה לפרידה מניחה ששניהם דורשים הכנה. שניהם דורשים התייחסות ספציפית, קוגנטיבית, רגשית והתנהגותית. מדובר בשני מצבים שהיינו יכולות לחשוב שייעשו בצורה ספונטנית, אפילו אימפולסיבית, ואכן אפשר להתפלל ואפשר להיפרד ללא הכנה וללא התכוונות, אלא שעדיף להתכונן, עדיף להיות בתשומת לב מיוחדת.

תקופת הפרידה מהשנה היהודית והכניסה אל השנה החדשה מלווה בתפילות רבות. מראש חודש אלול אומרים סליחות; הימים הנוראים משופעים בתפילה הכוללת גם את תפילת נעילה שהיא ייחודית בכך שהיא תפילה נוספת, תפילה חמישית, שכן בשבתות וחגים יש ארבע תפילות בלבד; סוכות ושמחת תורה מחזירים את הציבור שוב ושוב אל בתי הכנסת לתפילות נוספות.

זמנים של מעבר ממקום אחד למקום שני, מזמן אחד לזמן אחר, מסיום להתחלה, הם זמנים שדורשים התייחסות, זמנים לימינליים, זמן של "בין לבין" שמעוררים דאגה וציפייה בו-זמנית; זמנים שמדגישים את הפרידה מהמוכר וההתקדמות לעבר הלא-ידוע שעתיד בקרוב מאוד להתבהר. 

בספרה "בעת אישן ואעירה" הפרופ' רבה דליה מרקס כותבת על התפילה בשעות של מעבר, התפילה בזמן הפרידה מהלילה והכניסה ליום. נדמה לי שהדברים רלוונטיים גם למעבר משנה אחת לשנייה: "המעבר בין הלילה ובין היום הוא גם טרנספורמציה מן החשיכה אל האורה, מן השינה אל הערות, ממצב של חוסר מודעות וחוסר תודעה למצב של תודעה ושליטה, ממצב של היעדר הבחנות אל הוויה שכולה הבחנות וחלוקות, ולמעשה ממוות מטאפורי לחיים... מצבו הראשוני של העולם, לפי סיפורי הבריאה, הוא מצב של תוהו, שעליו רקע האל את עולמו. באותו אופן, מצבו הבסיסי של האדם הוא מצב גולמי וסביל, שעליו רוקע המברך את כישוריו, את יכולותיו ואת זהותו באמצעות הפעולות והגייתן בברכות. כשם שזריחת השמש היומית מאשרת את הבריאה, כך מאשרת אותה גם היקיצה מן השינה"(דליה מרקס, "בעת אישן ואעירה" ע"מ 262).

אם כך, זמן של פרידה הוא זמן שמתאים להתפלל בו. תפילה נותנת הזדמנות להשמיע בקול את התקוות, התכניות, החששות, התודות. תפילה יכולה לסייע בהתארגנות לשלב הבא.

במקום אחר במסכת ברכות התלמוד מתייחס למי שיוצא לדרך, ומציין שמי שיוצא לדרך נכון שיתפלל תפילת הדרך: "ואמר רבי יעקב אמר רב חסדא: כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפלת הדרך. מאי תפלת הדרך? יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתוליכני לשלום ותצעידני לשלום ותסמכני לשלום, ותצילני מכף כל אויב ואורב בדרך, ותשלח ברכה במעשי ידי, ותתנני לחן לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי, ברוך אתה ה' שומע תפלה. אמר אביי: לעולם לישתף אינש נפשיה בהדי צבורא [=לעולם ישתף אדם את עצמו עם הציבור]. היכי נימא? [=איך יאמר?] - יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתוליכנו לשלום וכו'"(ברכות כט ב – ל א).

התפילה, כפי שמציע אותה רבי יעקב בשמו של רב חסדא, מתייחסת לחששות שיש לאדם מהדרך עצמה, בקשה להצלחה במטרה שלשמה הוא יוצא ותקווה שכל מפגשיו יהיו לטובה. תפילת הדרך כפי שמובאת בתלמוד מוכרת ונאמרת עד היום, אלא שהאמורא אביי הוא זה שקבע את הנוסח הסופי כשהפך את התפילה מלשון יחיד ללשון רבים. אביי מסכים עם רב חסדא על כך שנכון לומר תפילה ביציאה לדרך, והוא אף מסכים איתו על תכניה של תפילה זו, אלא שמוסיף אביי שגם כשאדם יוצא לבדו לדרך נכון להתפלל תפילה בלשון רבים שכן "לעולם ישתף עצמו אדם עם הכלל", וכיצד הוא עושה זאת? על ידי תפילה בלשון רבים. כשאת מתפללת בלשון רבים, גם כשאת יוצאת יחידה לדרך חדשה, את מזכירה לעצמך שאינך לבד. תזכורת זו משמשת גם כמקור להרגעה וגם כהזמנה לאחריות. אינך לבד, ומשום שאינך לבד הדרך פחות מפחידה, ומשום שאינך לבד את מחוייבת לאחרים.

התלמוד מנחה שנפרדים מתוך דבר הלכה. הרב גבריאל זאב מרגליות (תחילת המאה ה-20 בוילנא ובארה"ב) בספרו "תורת גבריאל" מספר על הגאון מוילנא (הגר"א, הגאון רבינו אליהו, המאה ה-18): "שהיה דרכו בקודש, כשהיה בא אליו מי שהיה יוצא לדרך לפטור ממנו ולקבל ברכתו... היה רגיל לומר להנפטר מאתו: 'הלכה פסוקה היא, יחיד ורבים הלכה כרבים' (ברכות לז ע"א), והיה מכוון לומר ליוצא לדרך הלכה פסוקה זו". נראה לי שהגאון ביקש לצייד את מי שיוצא לדרך בהבנה דומה לזו שאביי הדגיש כל-כך הרבה שנים לפניו – לעולם ישתף אדם עצמו עם הציבור, לעולם יראה אדם עצמו מחוייב לרבים.

אך מה אעשה אם דעתי אינה כדעת הרבים? מה אעשה אם אני חושבת שהרבים טועים? באיזו דרך אלך? התלמוד מדייק – "כל היוצא לדרך", בין מי שיוצא לדרך של רבים, ובין מי שיוצא לדרך של יחיד, כולם אומרים תפילת הדרך וכולם אומרים אותה בלשון רבים. כי אולי בנוסף לתזכורת שאנחנו חלק מהכלל, חשובה גם הידיעה שכשאנחנו מאמינות בדרך מסויימת, מאמינות שהיא תיקון עולם, עלינו ללכת בדרכנו כך שדרך היחיד תוכל להפוך לדרך של רבים.

אני מבקשת להודות לכולכן ולכולכם על הדרך המשותפת שעשינו יחד, ומצפה למפגשי הדרך הבאים. ליבי מלא הודיה על העבר ותקווה אל העתיד.

דבורה